אחרי יותר משנה שלא התקרבו אל סף התהום, קיבלו השבוע ישראל וגם חמאס תזכורת כמה היא עמוקה ובאיזו קלות אפשר להתדרדר למטה, לעוד עימות עקר. שני הצדדים נבהלו באותה מידה, לחצו על הבלמים ומשכו את הרְסָנים, ונעצרו עוד לפני המדרון. עוד סבב קטן תם ולא נשלם. לפנינו שבועיים גדושים בתאריכים נפיצים שמצטלבים: לַיְלַת אל־קאדר, יום ירושלים, עיד אל־פיטר, יום הנכבה וחג השבועות. ברקע: הבלגן הפוליטי אצלנו ודחיית הבחירות אצלם.
יותר משנה של התעסקות במסיכות ובעימותים עם מפגיני בלפור הקהו את רגישות המשטרה לפוטנציאל התבערה של ירושלים, שלא צריכה הרבה כדי להידלק. חיכוכים מיותרים עם הפלסטינים בשער שכם וקיום תהלוכות מיותרות של הארגון הפשיסטי הישראלי הספיקו כדי ללבות את הגחלים שתמיד לוחשות.
בהערכות המצב המבוהלות שהתכנסו בקריה בשבת שעברה עוד טען המפכ"ל הטרי בלהט כי לא היה שום שינוי בסטטוס קוו בירושלים. בערב כבר הסבירו לו אנשיו שגדרות הברזל בשער שכם אכן הוצבו כבר לפני כמה שנים אבל לא נאכפו בכזאת תקיפות כמו ברמדאן הזה. השב"כ וצה"ל הפצירו במשטרה לפרק אותן – והיא עשתה כן בתבונה.
אירועי ירושלים נפלו כפרי בשל לחמאס, שחיכה להזדמנות להתבלט שוב כתנועת ההתנגדות ערב הבחירות (שכבר לא יתקיימו). לרגע אחד הוא העז להתיר את הרסן – והופ! 36 רקטות התעופפו מעזה בלילה אחד. בחמאס נבהלו והתחילו לחפש דרך לעצור ומהר. בצה"ל הבינו ובחרו בתגובה מדודה כדי לאפשר לחמאס להשליט ריסון, אבל בלילה שאחרי שוב התעופפו רקטות לדרום.
הפעם כבר דרש הרמטכ"ל תגובה קשה יותר. ראש הממשלה ושר הביטחון העדיפו לתת לחמאס עוד קצת זמן להגיע לרגיעה ולפנות לעצמם עוד זמן להתכתש על מינוי שר המשפטים. בדיעבד הם צדקו: בחמאס יצאו מגדרם לכפות ריסון על כלל הפלגים ולעצור את האש לפני שתתחיל ללחך את שולי גלימתם.
על תושבי העוטף עברו כמה לילות קשים, ובתקשורת מיהרו שוב לטפח את נרטיב המסכנות שלהם. "איך ייתכן שצה"ל לא מגיב בעוצמה?", זעקו הכתבים, כאילו עוד כמה טונות חומר נפץ שהיו מושלכות על עזה היו משנות במשהו את המשוואה. כמה סבבים עוד נצטרך לעבור מול עזה עד שנבין שהתשובות לבעיות היסוד של הרצועה לא תלויות על כנפי מטוסי הקרב?
בחיפוש התקשורתי המתמיד אחרי הקורבן התורן היו כתבים שהגדילו וכינו את תושבי העוטף "סוג ב'", כאילו הממשלה וצה"ל מקילים ראש בשמירה על ביטחונם ואדישים לסבלם. בלי להמעיט כמלוא הנימה בקושי ובנזק המצטבר על תושבי העוטף: הם לא סוג ב' – הם סוג א"א! המיטב של ישראל מתגורר ביישובי העוטף, ולא במקרה כל הרחבה של יישוב נמכרת מיד ואין למצוא שם דירה פנויה.
הקהילות בעוטף הן מהמוצלחות והחסונות שאני מכיר בישראל. כן, הם יישובי סְפָר שבצדם שכנים לא סימפתיים, וככאלה הם נאלצים לעמוד במבחן ביטחוני מתמיד. אבל הרקמה החברתית החזקה שקיימת שם, מערכת החינוך הטובה ואיכות החיים הן שגורמות להרבה ישראלים לעמוד בתור כדי לגור בעוטף עזה. במקום לטעת בהם תחושת מסכנות, אנחנו צריכים לחזק ולשבח אותם על העמידה האיתנה ולא למכור להם אשליה כאילו עוד תקיפה או עוד מבצע ישנו את מצבם.
בהיעדר כל אסטרטגיה, ישראל מתעקשת להמשיך לסגור את עזה, מהאוויר, מהים ומהיבשה, ומקפידה לשמר אותה במצב מתמיד של אומללות. אם מישהו חושב שלגור דלת ליד שכן מובטל, שאין לו מים או חשמל בדירה, זה מתכון לשכנות טובה – הוא מוזמן לנסות. ולא, גם אם נוריד לשכן סטירה מדי פעם, זה לא יפתור את הבעיה.
צה"ל מעריך שאירועי הרמדאן הזה עוד לא הסתיימו, והוא משמר מוכנות גבוהה סביב עזה וביו"ש לשבועיים הקרובים, גם על רקע ביטול הבחירות לרשות הפלסטינית. ההיגיון אומר שחמאס לא ירצה להסתכן בהבערת הרצועה ויעדיף לעורר את ירושלים, אבל לא בטוח שיש לו היכולת. מצד שני, ניכר שההיגיון נטש מזמן את כל מה שקורה אצלנו, וספק אם מכל המקומות הוא יבחר להתיישב דווקא ברצועת עזה.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13